 ההורים שבינינו מכירים את התחושה של לרצות בשביל הילדים שלנו את הטוב ביותר. כשהילד עדיין תינוק אנחנו מגוננים עליו ולא רוצים שיחווה שום תחושת קושי, אנחנו דואגים לספק לו את כל צרכיו.
ככל שהילד מתבגר אנחנו בונים סביבו ציפיות, לפעמים ריאליות ולפעמים קצת פחות, של תקווה לחיים טובים ( יותר מאשר היו לנו.. ), של הגשמת הפוטנציאל שלו באופן מלא ורצון לגונן עליו מפני העולם. בעידן של היום הילדים, כתוצאה מכך,לומדים לסמוך על ההורים שיעשו את העבודה בשבילם.
מרוב דאגתנו אנחנו מדברים עם הגננת ודואגים שילדנו יהיה מוגן בגן ואח"כ בבית ספר, אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו הורים מעודכנים ובשליטה, הורים שעוזרים לילדים שלהם.
הילדות של "פעם" היתה שונה לגמרי במובן זה, ההורים בזמנו, היו עסוקים עם הקשיים של עצמם ונתנו למסגרות החינוכיות השונות לעשות את העבודה(שזו כבר בעיה אחרת ..)
הגיל הממוצע לעזיבת הבית אז היה קצת אחרי צבא. בגיל 22 – 23 רובם כבר עזבו את הבית, גרו לבד, עבדו וכלכלו את עצמם, זו הייתה הנורמה.
היום, גיל עזיבת הבית עלה בהרבה ולאף אחד לא בוער. הורים ממשיכים לתמוך כלכלית בילדיהם הבוגרים גם על חשבון חייהם האישיים.
בתהליך האימון האישי בנושא ההורות, אנו נתקלים הרבה פעמים בחסמים שקשורים לילדים, חסמים שהשחרור מהם בא הרבה פעמים מההתמקדות במה שבאמת טוב ונכון עבור ילדינו.
עלינו לזכור שככל שאנחנו מגוננים יותר, אנחנו מקשים על ילדנו לפתח כלים להתמודדות עם החיים האמיתיים, כמאמר המשפט "החיים הם לא פיקניק" וכולנו יודעים שהם אכן לא.
כשאנחנו נחלצים לעזרת ילדינו, מינקות, בכל קושי, הילדים לא מתמודדים עם מצבים לא נוחים, הם לא מפתחים בתוכם כלים למצבים כאלו. היום ההורים אפילו מכירים את הטלפונים של המפקדים בצבא וגם לשם לא מהססים לפנות כשילדם חווה קושי.
ככל שנהיה מגוננים ותומכים ונטפל בשבילם בקשיים, יגיע היום שבו הם יצטרכו להתמודד בעצמם והקושי יהיה גדול ומפתיע לאדם שלא חווה מילדות קשיים באופן הדרגתי. כשאנחנו מניחים לילדינו לחוות קשיים מילדות, הילדים לומדים להתמודד לאט לאט וככל שעולה הגיל והאתגרים בהתאם, רוכשים יותר ויותר כלים להתמודדות בצורה הדרגתית ולא נזרקים בבת אחת לקשיי החיים.
ברור שכולנו רוצים רק את הטוב ביותר עבור ילדנו, בכולנו מקונן איזה רצון להיות יותר טובים מאשר היו הורינו, לתת לילד את כל מה שלא היה לנו. רוצים לעזור לו להיות הטוב ביותר שהוא יכול ולהיות "אחלה" הורים, קרובים, סחבקים ומעודכנים.
אנחנו צריכים לזכור שיש לנו תפקיד כהורים, תפקיד שבחלקו הוא הכנה לחיים האמיתיים, ומחייב אותנו להסיר את המגן האנושי שיצרנו עבור ילדינו ולאפשר לו להתמודד עם מה שיש סביבו. גם אם זה מעמיד את ילדינו בקונפליקט מולנו וגם אם לא נהיה פופולריים, זה בסדר, יש תפקיד חשוב למרד של הילד בהורים, של הרצון להיות עצמאי ובעל זכות לחשיבה אחרת וראיית הדברים באופן שונה גם כשאנחנו מרגישים שאנו יודעים מה נכון והילד עדיין לא, יש חשיבות לדרך ולניסיון ולחוויות שבדרך למציאת הכיוון, אפשר להאיר וכמובן להיות עם יד על הדופק וחובה לשים גבולות ברורים במקומות שצריך, אבל אי אפשר לחיות עבור ילדנו את החיים שלהם, הם צריכים לחוות ולהתמודד עם כישלונות ועם הצלחות על מנת להיות אדם בוגר עם ארגז כלים שימושי לחיים. לפעמים בתהליך האימון אצל הורים לילדים בוגרים, מגיע שלב של שחרור שמאפשר להתמקד באדם עצמו ולהוביל לחזון שלו רק כשהוא מבין שהוא זכאי לחיות בשביל המטרות שלו ולא רק לשקוע בתוך החזון של ילדו.
ולפעמים חלק מתהליך האימון הוא להבין שההתמקדות בחייהם של הילדים נעשית על מנת לברוח מהתמודדות עם עצמנו ומה באמת אנחנו רוצים.
מאמר זה נכתב על ידי לימור גזית, מאמנת אישית, מוסמכת איק"א בדרגת PCI בוגרת מכון כישורים – קישורים וארגוןW.I.N בקליפורניה.
לתגובות:limorcoach@gmail.com
קישור לאתר: www.gazitlimor.page.tl
|
שלח לחבר
גרסת הדפסה